החלטה בתיק בש"א 8990/06

1.       בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שניתן בבית משפט השלום בחיפה ( כב' השופט מר ד' פיש) בתאריך 25.4.06 בתיק אז' 8585/04.

2.       בבית המשפט קמא התבררה תביעת המשיבים נגד המבקשים, בה טענו המשיבים, כי המבקשים ביצעו פעולות בניה שונות (בניה קומה נוספת לביתם), במקרקעין שבהחזקתם, הגובלים במקרקעין המוחזקים על ידי המשיבים, וגרמו בכך למטרד ולאי נוחות למשיבים.

          בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים, וציווה על המבקשים להרוס חלקים מהמבנה שבהחזקתם וכן חייב בית המשפט קמא את המבקשים לשלם למשיבים הוצאות משפט, ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

3.       המבקשים אינם משלימים עם פסק הדין, והגישו עליו ערעור. לצד הערעור הגישו המבקשים בקשה, היא הבקשה המונחת עתה לפני, ובה עותרים המבקשים כי יינתן צו המורה לעכב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור.

4.       קודם שהוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט זה, הגישו המבקשים, כמצוות הדין, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט קמא. דא עקא, שבית המשפט קמא החליט לחסוך מעצמו הצורך לדון בבקשת המבקשים, ובהחלטתו קבע:

"בנסיבות, כאשר הוגש כבר הערעור נראה לי כי עדיף שערכאת הערעור תדון  בבקשה. הבקשה נדחית."

          מצוות המחוקק היא, שבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין תוגש קודם כל לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין. על כן, עם כל הכבוד לבית המשפט קמא, הנני סבור, כי היה על בית המשפט קמא לדון בבקשה לגופה.

5.       בבקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין טוענים המבקשים כי טובים סיכוייהם לזכות בערעור, ועוד טוענים המבקשים, כי אם לא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין "לא יהא עוד טעם בשמיעת הערעור".

          המבקשים מציינים בבקשתם, כי תוספת הבניה אותה הורה בית המשפט קמא להרוס, משתרעת על פני שטח של כ- 170 מ"ר, והיא מהווה חלק מבית מגוריהם. הגם שהמבקשים אינם מציינים במפורש כי תוספת זו נבנתה ללא היתר בניה, הרי שבחצי פה מודים הם בכך, שכן בתצהירו מצהיר המבקש כדברים הבאים:

"חשוב לציין בהקשר זה, כי גדולים הסיכויים כי עד שמיעת הערעור יתקבל אישור הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון לבניה נשוא פסק הדין. במקרה כזה לא יהא עוד תוקף לקביעת כב' בית המשפט בדבר אי חוקיותה של הבניה הנדונה."

          הנה יצא המרצע מן השק, ומפי המבקשים עצמם שומעים אנו כי הבניה שבית המשפט קמא הורה על הריסתה, היא בניה בלתי חוקית, שנעשתה ללא היתר בניה כחוק. עתה גם ברור, שאם יינתן צו לעיכוב ביצוע הריסת הבניה הבלתי חוקית, הרי שלמעשה המבקשים יוכלו להפר את החוק לאור היום, ובחסות בית המשפט. הייתכן?

6.       ב"כ המשיבים מבקש בתגובתו להפריד בין חלקו של פסק הדין שעניינו חיוב כספי לחלקו שעניינו הריסת המבנה, אם כי לגבי שני החלקים גם יחד סבור ב"כ המשיבים כי אין להיעתר לבקשה.

          מקובל עלי כי לגבי החיוב הכספי יש להפעיל שיקולים אחרים מאלה שיש להפעיל לגבי עניין ההריסה, ולפיכך אדון בכל אחד מחלקי פסק הדין בנפרד, אך ראשית לסיכויי הערעור.

7.       לעניין סיכויי הערעור:

          בבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין, על בית המשפט לשקול את סיכויי הערעור. במקרה שלפני הנני סבור כי סיכויי הערעור אינם טובים, ואלה הטעמים שהביאו אותי למסקנה זאת:

(א)     במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט קמא הוגשו לבית המשפט קמא חוות דעת של מומחים מטעם כל אחד מהצדדים. בית המשפט קמא החליט להעדיף את חוות הדעת של המומחית מטעם המשיבים על פני חוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים. בית המשפט קמא נימק החלטתו בעניין זה, והנני סבור כי רב הסיכוי שערכאת הערעור לא תתערב בהחלטתו של בתי המשפט קמא להעדיף חוות דעת המומחית מטעם המשיבים.

(ב)      המבקשים טענו בבית המשפט קמא, כי המשיבים הסכימו לחריגות הבניה שבוצעו על ידם. ואולם, בית המשפט קמא לא נתן אמון בעדותו של המבקש בעניין זה, והעדיף על פניה את עדותו של המשיב. גם בעניין זה נראה לי שערכאת הערעור לא תתערב.

(ג)      אינני שותף לתחזית האופטימית של המבקשים, כי עד לשמיעת הערעור תנתן החלטת הועדה המחוזית לתכנון ולבניה המתירה בדיעבד את הבניה שבוצעה ללא היתר בניה. מחווןת דעתה של המומחית מטעם המשיבים, ומעדותה בבית המשפט מקא, עולה, כי רבים הסיכויים שהועדה המחוזית לא תכשיר במקרה זה את השרץ, הן בשל היקף החריגה  והן בשל אופיה, הפוגע באופן ניכר בצביון שמתכנני השכונה ביקשו לתת לשכונה עת הוחל בפיתוחה.

(ד)      המבקשים טוענים, כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות עניינית, שכן בית המשפט קמא לא היה מוסמך לדון בתביעה שעניינה הריסת מבנה. אמנם, ההלכה הפסוקה קבעה כי סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתביעות הנוגעות לשימוש והחזקת מקרקעין קיימת במקום בו תשמר שלמות הנכס. מטעם זה, תביעות להחזקה ולשימוש במקרקעין , הכרוכות במתן צו הריסה, יש להגיש לבית המשפט המחוזי, על פי סמכותו השיורית. ואולם, המשיבים תבעו את המבקשים אף בעילת המטרד ליחיד, ומשמצא בית המשפט קמא כי אכן ביצעו המבקשים עוולה של מטרד ליחיד, היה בית המשפט קמא מוסמך להורות על סילוק המטרד, ובמקרה זה - הריסת חלקי המבנה שמהווים מטרד למשיבים.